עושה רושם שג' נעלם לבלי שוב, ולו כי לא שמעתי ממנו כל היום, ואם הוא יכתוב לי הודעה שוב מחר בצהריים כי משעמם לו אני לא בטוחה שאני ארצה לענות, כי מה זה השטויות האלה?
ואחד הקטעים שהכי מרתיחים אותי בזה הוא שכשאני יושבת כמו סתומה ומחכה שהבחור התורן יואיל בטובו להרים טלפון תמיד מישהו יתעניין למה בעצם אני בעצמי לא יוצרת איזה קונטקט. ואני צריכה להסביר שוב ושוב ושוב שזה חסר משמעות. הרי אם אני אצור קונטקט בעצמי אני מאבדת את כל המשמעות הגלומה מאחורי סימן החיים שהבחור אמור להפגין שמשמעותו שהוא, בגדול בעניין. אם אני מתקשרת או שולחת הודעה בעצמי אני אולי אזכה למענה אבל אף פעם לא אדע אם הוא עונה כי הוא מנומס או כי הוא באמת שמח לשמוע ממני, וגרוע מכך, אני עלולה להצטייר כנודניקית וזה אף פעם לא תורם לשום דבר.
עדת תומכי הפמיניזם שמנסה אנושות לשכנע אותי ליצור קשר תמיד מאד לוחמנית. כלומר הם לא משתכנעים בקלות, הם תמיד טוענים שאני סתם משחקת משחקים ולא רצינית ושאצל אנשים מבוגרים זה לא אמור לפעול ככה. ואגב בדרך כלל עדת המשכנעים הם גברים או נשים שנמצאות במערכת יחסים כאורך הגלות וכבר לא זוכרות מה היה ומי התחיל ואיך זה עובד ולעיתים נדירות ממש בחורות שבעצמן נופלות קורבן לגישה הזאת של "כולנו שווים". כלומר על פי רוב העצות מגיעות לא ממקום של ידע אמיתי או משהו, אלא סתם כי ככה זה נשמע יפה יותר, כי זה נשמע נורא חכם ובוגר להגיד שכל החוקים האלה הלא כתובים הם המצאה של מוחי הקודח ושל אנשים אינפנטיליים. אבל בתכלס, יש סיבה שיש חוקים בלתי כתובים, כי מישהו, או יותר נכון מישהן שהיו כבר בזה ונכוו שוב ושוב ושוב הבינו שאולי צריך לשנות. אז מה אתם מציעים בעצם?
כך או אחרת מידי פעם אני משתכנעת ויוצרת בעצמי קשר. ושוברת את הכללים שאני קובעת לעצמי, וזה אף פעם, אף פעם לא נגמר טוב. בכל מקרה היום שלחתי לג' הודעה בג'ימייל, כי ראיתי שהוא מחובר. איזה היי או משהו
והוא לא הגיב להודעה הזאת. ועכשיו מה אני אמורה להבין?
מעצבן
צריך למחוק אותו מהפייסבוק כי הוא כל הזמן מחובר וזה מפריע לי בעין. אבל אני לא מסוגלת, כי יש איזו מחשבה ברקע "ומה אם?". ומה אם בדיוק רגע אחרי שאני אמחק אותו הוא יחפש אותי כדי להזמין אותי לאיזה דרינק או משהו ויראה שמחקתי אותו ויעלב עד עמקי האגו שלו וכך ילך לי הסיכוי ומה בעצם מפריע לי כל כך שהוא בפייסבוק שלי?
אבל מפריע, מעצבן אותי שהוא שם כי כל פעם שהוא מחובר זאת תזכורת נוספת שהוא החליט שלא מתאים.
ותכלס, ככל שאני חושבת על זה, אני לא בטוחה שיש לי את הכוח להתמודד עם כזאת כמות של דחיות בבת אחת כמו שמציע האתר. כי הרי מעורבים בעניין הרבה מאד דייטים, שיחות טלפון/ מיילים/ שיחות אינטרנט כאלה ואחרות ובאופן כללי הרבה הרבה שיחות ראשונות, והכמות של בחורים שאני דוחה וכאלה שדוחים אותי היא בגדול דומה למדי.
וכל העניין הזה של לחכות לטלפונים ובחורים שנעלמים אחרי הודעה באתר ואחרי שיחת טלפון ואחרי דייט שלם ואחרי כמה שיחות בג'ימייל או משהו. ואתם מבינים.. בחורים בסדר, שלא הספקתי להתלהב מהם עדיין אבל גם לא שללתי על הסף, סך הכל אנשים שהייתי יכולה לתת להם צ'אנס שאני לא יכולה להגיד "נא, סתם דביל" והחליטו שלא מתאים, מכל סיבה שהיא.
ואני תכלס לא יכולה יותר, אין לי מקום יותר בלב לזה, צריך להגמל.
היום בטעות מצאת בתיקיה הראשית של התמונות תמונות שלו מהצבא (של מי אתם שואלים? בבקשה למצוא את האישיות היחידה שמתוארת בשמאל הבלוג ברשימת דברים שנכונים נכון לרגע זה, תקבלו איזה רמז), את כל מה שהוא שלח לי העברתי לתיקייה נפרדת, כדי לא להתקל שוב ושוב באותה מגרפה. והנה, קוץ אחד שלא שמתי אליו לב ולא ניכשתי בזמן. אז הסתכלתי, מה אפשר לעשות, הסתכלתי ונזכרתי שוב.
אני כבר לא זוכרת אותו כמעט, אלא רק את ההרגשה של הנוכחות שלו, את המגע שלו, את הריח ואת הכאב העמום שנשאר אחרי שהוא הלך שלא היה לי זמן להתאבל כראוי. ולהתאבל כראוי מבחינתי היה לבכות חודש ולא לצאת מהמיטה ולא להתקלח ולא לחיות ורק לקרוא או לראות סרטים ולאכול ולאכול ולאכול. ולא נתנו לי את זה, החיים לא נתנו לי את זה, אפילו לעשן את עצמי למוות אני לא יכולה כי הפסקתי ולא היה שום דבר שיקהה את זה. ושבועיים אחרי כבר חזרתי לאוניברסיטה והייתי צריכה להסתובב שוב ושוב בכל המקומות שהפכתי בראש שלי למקומות שלנו ולהלחם בהצפת הזכרונות ולהלחם ברצון שלי לפרוץ בבכי בכל הרצאה ובכל פעם שפתחתי את העיניים. במשך חודשיים נשמתי אותו באוויר של המסדרונות והרחתי את ריח הבושם שלו ולא יכולתי שלא לחשוב שאולי אני אתקל בו ועד עכשיו אני לא יכולה לעבור דרך בניין פיזיקה בשלוות נפש בלי לחשוב שהנה, אולי אני אתקל בו.
אין באמת סיכוי ממשי להמשיך הלאה עד שזה עובר.
ואין סיכוי שזה יעבור עד שאני לא ממשיכה הלאה ומוצאת משהו
ממש מלכוד 22, כמה אירוני (לכו תסתכלו בת כמה אני כדי להבין את האירוניה)
נטפל בכל מקרה לגופו, היום הייתי אצל נוירולוג כי אני לא ישנה, הוא רשם לי נוגדי דיכאון על בסיס צמחי ואמר שאם זה לא יעזור נעבור לדברים רציניים יותר, כלומר.. נו.. הזה...
ואמר בדיוק שכדורי שינה זה ממכר ויותר מ5 ימים ברצף אסור לקחת, למרות שנראה לי ש5 ברצף זה גם הרבה מאד. וגם סוג של רגיעון צמחי רשם. רצה בהתחלה לרשום רק את זה ולחכות חודשיים ואני הסתכלתי עליו ואמרתי שאני לא יכולה ככה עוד חודשיים וממש החזקתי את עצמי לא להתחיל לבכות כי חשבתי שזה יהיה בנאלי מידי ואולי הוא יחשוב שאני מזייפת, אבל בחיי שרציתי לבכות. אז הוא רשם את הנוגד דיכאון כי הוא לא רוצה להתחיל ישר עם הכימיה הכבדה.
בקיצור אני ממש מרוצה ממנו, אני חושבת שזה אחד הרופאים הכי נחמדים שאי פעם הייתי אצלם.
אז מהיום אני מתחילה לקחת, ותוך חודש ככה זה אמור להתחיל להשפיע. נקווה לטוב.
אולי על הדרך זה גם יעביר לי חלק מהאומללות הנוראית הזאת שבראתי לעצמי על בסיס ריק לגמרי.
הרגל שלי נראית נורא, השמאלית. כולה מלאה פצעים שלא עוברים למרות שאני משתדלת לא לגעת. אני מפחדת פחד מוות שהיא לא תחלים אף פעם ולא אוכל ללבוש לא שורטס ולא חצאיות ברך ולא כלום בעצם, אהיה כמו הנשים המוכות האלה שמסתובבות כל הקיץ עם ארוך. וחם, אלוהים אדירים כל כך חם, אי אפשר להסתובב כל הזמן עם ארוך כי כל כך חם, ואין לי ברירה בכלל.
בא לי לבכות.
ורק בגלל שאני לא רוצה לסיים את זה בצורה קודרת מידי, ביום רביעי עברתי תאוריה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה